ניפחא מאי. מה שהיתה יפה מחמת ניפחא למי משלם:
מתני׳ היה אביו או בנו. של בעה״ב:
משלם את הכופר. בגמ׳ פריך הא תם הוא. גמ׳ אמר עולא וכו׳ לא שנו אלא שהוחלקה. בהם אבל אכלה פטור מ״ט הוה לה שלא תאכל:
לא שנו. הא דקתני בעל הפירות חייב [אלא] אם הוזקה בהן אבל אכלה יותר מדאי הוה לה שלא תאכל כיון שבמתכוין מביאה עליה דבר המזיק׳ אין ראוי זה להתחייב בכך ובברייתא (דף מז:) תניא נמי דאפילו הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם ואף על פי שממיתה לגמרי ומטעמא דרב:
ברחא. עז זכר וכן תרגם יונתן ממכלאותיך עתודים (תהלים נ) ומעדריך ברחי וכן דם עתודים (שם) תרגם ודמא דברחא:
איחבל. נתחמם כמו [בור] לחבלו שהוא הבלא:
הכא ברשות קבליה עליה וכו׳. ואע״ג דקדר ומכניס פירות דמתני׳ אף על פי שנכנס ברשות קאמר רבא בגמרא דלא מקבל עליה נטירותא דבעל חצר דדוקא בעל החצר הוא דמקבל עליה נטירותא דמכניס ברשות אבל המכניס ברשות לעולם לא מקבל עליו נטירותא דבעל החצר וא״כ הך איתתא היא מכניס ואמאי אמר רבא דקביל עלה נטירותא י״ל דסמיך אמאי דמפרש בסוף דמשום צניעותא מסלק שמירתו מריה דחצר ומקשה ומאי שנא כו׳ דהכא נמי באשה מיירי ואפ״ה ברשות פטורה כדאמרי׳ במתני׳ בקדר אלמא דמשום צניעותא לא הניח בעל החצר מלשמור חצירו ותירץ דלמיפא בעינן צניעותא טפי שמגלה זרועותיה ומש״ה מסלק בעל החצר שמירתו שלא תתיחד עמו הלכך עלה דידה רמיא נטירותא ומש״ה חייבת:
שנכנסה לטחון. לרבותא נקט אע״פ שמשתכר ברחים צריך רשות וכן כתבו הרשב״א והרא״ש ז״ל:
וחפר בה. השור:
ובעל חצר חייב בנזקי הבור. אם הפקיר רשותו ואע״ג דאמר מר וכו׳ והיה נראה מפסוק שלא יתחייב אדם מבור שעשאו שור ה״מ בבור ברה״ר דלאו עליה דידיה רמי למלייה הכא כיון כו׳ שהרי בעל השור כבר משלם לו נזק חצרו והו״ל בורו וחייב למלויי ואי אפקריה ולא מלייה כמאן בכרייה איהו דמי:
נטנפו כליו וכו׳ פטור. דבכלים אין לחלק בין טנופן לשבירתן ושבירתן זו היא מיתתן ובבור פטור בו את הכלים אבל אם טנף בהן גופו של בעל החצר חייב בעל השור שלא פטר הכתוב אדם בבור אלא לגבי מיתה אבל לא לגבי נזקין דהוו להו גללים [בור] ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מילי דהוי דידיה בשעת נפילה ועליה לסלוקי כיון דלא סלקיה כמאן דכרייה איהו דמי ואע״ג דמפקר ליה בתר שעתא ולא דמי לשורו שחפר בור ברה״ר דחפירה לאו דידיה הוא:
והזיק. בידים בין מתכוין בין שאינו מתכוין דבנזקין לא שנא לן בין מתכוין לשאינו מתכוין:
הוזק בו. שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו פטור משום דאנוס הוא אונס גדול ולמפרשים ז״ל דסברי דאדם בכל אונס מיחייב אמרי׳ טעמא משום דאידך פושע הוא:
שניהם ברשות. כגון ברה״ר או חצר השותפין או שנתן להם בעה״ב רשות ליכנס:
ושניהם שלא ברשות. [ברה״י] או שניהן רצין ברה״ר:
הזיקו. כדאמרן והא דתנן בהמניח את הכד (דף לב.) שנים שהיו מהלכין ברה״ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה כך פרש״י ז״ל :
ברשות פטור. בין היזקא דבידים בין היזקא דממילא ובדלא ידע ליה:
[ל׳ גמ׳] שהבאיש בשעת נפילה. כלומר שהיה מלוכלך אי נמי שעכרן ברפש וטיט עם נפילתו דהוו מזיק ולא דמי לבור:
דמים הוו כלים. כל חפצים ככלים:
ולא מצינו וכו׳. משום דהיזק החפצים מיתתן:
הניחא לשמואל. [דאמר כל חקלה בור הוא] ואע״ג דקי״ל כשמואל מ״מ בעי אי אמר רבא למילתיה כשמואל בלחוד או ככ״ע ואמר ליה דככ״ע אמרה:
שהבאיש מגופו. כדפי׳ שהיה מלוכלך:
מריחו. לאו מגופו הוא דסרחון דנבלה ממילא אתיא ליה וגרמא בעלמא הוא שהנפילה גורמת לסרחון שיבא:
הריא״ף ז״ל לא הביאה בהלכות ונראה דטעמא משום דסבר דרבא לטעמיה דאמר לעיל בשלהי פ׳ כיצד (דף כו:) דדינא דגרמי פטור ואנן קי״ל כמאן דדאין דינא דגרמי וכתב הרא״ה ז״ל בשם רבו ז״ל שזה אינו דודאי לא נאמר כן אלא על האדם אבל בבהמה דברי הכל פטור שלא חייבה תורה על הכשר נזקי בהמה כדכתיב איש בור ולא שור בור וה״ה לשאר נזקין:
הא תם הוא. ותם אינו משלם את הכופר:
בר קטלא הוא. וליתני מתני׳ והשור בסקילה:
דחזא ירקא. עשב על פי הבור ובא לאוכלה ונפל אחריה וכיון דאין כוונתו להזיק לאו בר קטלא הוא ומיהו כופר שלא בכוונה משלם כדתנן לעיל (דף מג.) מכופר אם כופר וקרי ליה מועד משום דלאכול ירקא הוה ליה שן והשן מועד מתחלתה ולאו משום דעבד כן שלש פעמים קרי ליה מועד . רבינו אלפסי פסק כרבי משום דהלכתא כשמואל בדיני ולפי זה צריך לומר דלעיל (ד׳ מח.) דאמר רבא הכניס שורו וכו׳ שלא ברשות והזיק חייב וקי״ל כוותיה דבתרא הוא לא למידק הא ברשות פטור דסתמא קבליה עליה נטירותא כרבנן דהא כרבי קי״ל אלא נקט היא ומלתא דפשיטא ליה נקט וברשות דלא פשיטא ליה פשטה שמואל: